מהי בעצם פילוסופיה מעשית?

פילוסופיה מעשית (נקראת גם פילוסופיה יישומית או פילוסופיה שימושית) היא ענף  בפילוסופיה המבקש לשלב ידע פילוסופי, דפוסי חשיבה ביקורתיים ויכולת לאתגר את המובן מאליו בחיי היום-יום, ולהפוך את הפילוסופיה לנגישה עבור ציבור שאינו בעל רקע פילוסופי בהכרח.

 ייעוץ פילוסופי הוא פרקטיקה שהתפתחה החל  משנות השמונים של המאה העשרים.  הייעוץ הפילוסופי הוא ענף או תת-תחום בתוך התפיסה הכוללת של הפילוסופיה המעשית.

רקע הסטורי

קווי התיחום בין פילוסופיה "רגילה" לבין פילוסופיה מעשית לא היו ברורים כלל לפילוסופים בעולם העתיק ואף לא לפילוסופים שפעלו בראשית העת החדשה. פילוסופים כמו אפלטון, אריסטו, מקיאוולי ורבים אחרים עסקו בייעוץ, בהוראה ובביקורת חברתית (בלי לקרוא לתחום עיסוקם "ייעוץ פילוסופי"). סוקרטס, למשל, לחם בנטייה של מלומדי זמנו להתהדר בז'רגון מעורפל ובשפה מושגית עמומה וחתר להפוך את הידע לנחלת הכלל.

בעת החדשה, ככל שהצטבר הידע הפילוסופי והפך לנחלתם של מלומדים ושל אקדמאים הלכה הפילוסופיה והתנתקה מתודעתו של הציבור הרחב. הפילוסופים לימדו באוניברסיטות, פירסמו והתפלמסו עם עמיתיהם, תוך שתהליך זה עצמו מעצים באופן כמעט בלתי נתפס את הצטברות הטקסטים ומקורות ההשראה הפילוסופיים ובה בעת מרחיק באופן בלתי נמנע את עולם התוכן הזה מרפרטואר הידע האפשרי של האדם המשכיל.

הפילוסופיה המעשית היא תגובת נגד להדרתה של ההגות הפילוסופית מחיי המעשה. הפילוסופיה המעשית מבקשת להחזיר את הפילוסופיה אל הציבור הרחב ולחדש את הרלוונטיות שלה לחיי יום יום. ברוח זו כותב ג'ון לוק בספר הראשון של "מסה על שכל האדם" כי תכליתה העיקרית של הפילוסופיה היא לעקור עשבים שוטים מן התודעה. הפילוסופיה האנאליטית,  שראשיתה בפילוסוף הגרמני בן המאה ה- 19, גוטלוב פרגה ושיאה במאה העשרים בפילוסוף הגרמני-בריטי לודוויג ויטגנשטיין  חותרת כל כולה להפיכת הפילוסופיה לממוקדת, חדה, בהירה, נטולת "פוזות" ומסיכות. אין סיבה, כך אמרו רבים מן הפילוסופים הללו, שתהיה לפילוסופיה שפה פרטית משל עצמה, ז'רגון, שאדם משכיל "סתם" יהיה מנוע מלהבינו. 

ייחודה של הפילוסופיה המעשית

מגמת החיבור בין הפילוסופיה לחיי המעשה איננה חדשה ואינה ייחודית לפילוסופיה המעשית. לא רק האקזיסטנציאליזם והמרקסיזם עושים זאת בדרכם "האידיאולוגית", בעוד שהפילוסופיה האנליטית עושה זאת דרך המתודה שלה. ואולם, עיקר תרומת הפילוסופיה המעשית כזרם חוץ אקדמי בכך שהיא מביאה את הפילוסופיה עצמה ואת קווי הציר העיקריים שהעסיקו אותה- אל עולמם של אנשי המעשה. מטרת הפילוסופיה המעשית היא להפוך את מקורות הידיעה, שאלות באונטולוגיה (תורת היש,  דילמות באתיקה וכיוצא בזה לסוגיות חיות, רלוונטיות ואקטואליות בעולמות מעשיים, בעולמי, בעולמך.

מאפיין מרכזי נוסף של הפילוסופיה מראשית ימיה הוא האומץ לאתגר את המקובל והמובן מאליו. חברות אנושיות נוטות לאמץ פרדיגמות באופן נוקשה ולפעול בתוך אופנות (גם אינטלקטואליות). בעת החדשה היו אלה אלכסיס דה טוקוויל בספרו "הדמוקרטיה באמריקה" וג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות" שהצביעו על דורסנותה של דעת הקהל ועל העובדה שעוצמה זו (של דעת הקהל) חזקה לעתים קרובות יותר מן החוקים הכתובים. לפי מיל "הצרה היותר גדולה של זמננו היא שכל כך מעט אנשים מעזים עכשיו להיות מוזרים".

הפילוסופיה המעשית חותרת לטעת גם אומץ לצאת נגד הזרם וגם מוכנות להציע חלופות קיומיות לאופנות החברתיות המושרשות. בימינו יש פילוסופים מעשיים, כמו כותב שורות אלה, החותרים, למשל, לאתגר את המכוונות המתמדת של ארגונים ומוסדות ל"מבחן התוצאה", נורמה שחלחלה מן העולם העסקי לכל רכיבי החברה.

דרכי פעולה בפילוסופיה מעשית 

שלושה צירים מרכזיים מקובלים לשילוב פילוסופיה בחיי המעשה:

הציר האנאליטי

הפילוסופיה יכולה באופן יעיל ומקיף יותר מדיסציפלינות אחרות לזהות כשלים לוגיים כמו סתירה, מעגליות, הנחת המבוקש וכיוצא בזה וכן לשקף את משמעותה של השפה הנוהגת בשיח של פרט, ארגון או קהילה. חקר השפה, חקר הז'רגון ואף עיון ביקורתי בעצם היווצרותם של ז'רגונים מקצועיים הוא אחת התרומות החשובות של הפילוסופיה המעשית לחקר הפרקטיקה.

בניית חזון

המטרה היא השתתת חייהם של אנשים וקהילות על בחירה מתמדת בין חלופות לגיטימיות, בניה של סיפור מלכד משמעותי או חתירה לקראת חיבורו של סיפור כזה. הקושי הגדול שנתקל בו הפילוסוף המעשי בעניין זה הוא החשש מן המימד האידאולוגי‏[1] של השקפת עולם המתחייבת מנסוחו של חזון. בין השאר חותרת הפילוסופיה המעשית, בעניין זה כבאחרים, לכונן לא רק מסד בהיר ומגובש של הנחות תשתית וחשיפת ערכי היסוד אלא גם לעסוק במישור הכמיהה, כלומר לחפש דגמי השראה. הטקסט הוא לעתים קרובות - אך לא באופן בלעדי- מקור של השראה מבלי שתאבד האוריינטציה הביקורתית כלפיו.

אתיקה

לציר זה שתי תת-משמעויות חשובות. האחד, אתיקה במובן של תורת מוסר, קביעת תכליות ראויות ובחינה של מכלול ההשתמעויות של פרקטיקות נוהגות. השני, אתיקה במובן של אורח חיים, רוטינה, הרגלים וכיוצא בזה שנועדו לבסס את הטענה האריסטוטלית שהטוב מצוי בתכונות האופי ושתכונות אופי אלו ניתנות לפיתוח ולשינוי תוך תרגול מתמיד.

לקריאה נוספת: ישראל שורק, פילוסופיה כמדע מעשי (מוסד ביאליק 2006)

חזרה לעמוד הבית